לימוד כישורים חברתיים רגשיים – פתרון בעיות

המטרה: פתרון בעיות

דיברנו בעבר על תהליך עיבוד המידע אצל ילדים, וכן על דרכים ללימוד רגשות ושליטה עצמית, על מוח דרקון ועל טכניקת הצב. כעת נדבר על השלב של פתרון בעיות.

איפה הבימבה שלי?!

הילד יצא לחצר לנסוע על הבימבה, ולאכזבתו הרבה כל הבימבות נתפסו על ידי ילדים אחרים. כעת הילד מרגיש שהוא מאוכזב, הוא כועס כי לכל הילדים יש בימבות ולו אין. איך הוא פותר את הבעיה?

אז לפי התהליך של עיבוד המידע כעת הילד מנתח את המצב, אני בחצר, לכולם יש ביבמה. אני מאוכזב, כועס. אוקי, מה המטרה שלי? המטרה שלי לרכב על בימבה.

אנו כעת צריכים לעזור לילד לשנות את הראיה כדי שיוכל למצוא פתרונות חיוביים.

יש בעיה?

השלב הראשון של פתרון בעיות היא שהילד ידע שיש כאן בעיה שמצריכה פיתרון.

זאת נעשה על ידי לימוד הילד שכשאנו מרגישים רגש לא נעים, כמו כעס, עצב, אכזבה, קנאה, פחד וכו' זה גורם לנו תחושה לא נוחה בגוף (זוכרים שדיברנו על לימוד הרגשות בגוף?) – זה המצב שאנו יודעים שיש לנו בעיה. סכסוכים בין ילדים

כעת אנו מלמדים אותם ארבעה צעדים לפתרון בעיה. ישנם תוכניות לימוד עם מספר גבוה יותר של צעדים אולם לילדים קטנים נראה שארבעה צעדים יספיקו:

צעד ראשון: מה הבעיה שלי?

ההדגשה במילה "שלי". שימו לב שאנו רוצים שהילד יגדיר את זה בתור הבעיה שלו, ולא "מה הבעיה" באופן כללי. יש הבדל בין אם הילד אומר "אני ממש רוצה לרכב על בימבה אבל אין לי" לבין אם הילד אומר "לכל הילדים יש בימבה ולי אין". אנו רוצים שהוא יגדיר את זה בתור מה הוא רוצה שיקרה, או מה הוא רוצה שיפסיק לקרות.

אנו יכולים ללמד את הילד באמצעות שיטות הלימוד הרגילות של משחק תפקידים, בובות, סיפורים וכו' כשלאחת הדמויות בסיפור יש בעיה. אפשר לשאול אותו האם קרה לו משהו במהלך היום.

אנו גם רוצים שהוא יגיד האם זוהי בעיה גדולה או בעיה קטנה. לילדים קטנים אפשר לשאול האם זוהי בעיה בגודל פיל או בעיה בגודל עכבר. לבעיה גדולה, לבעיית פיל, צריך עזרה של מישהו גדול לפתור אותה. אם הילד מרגיש לא בטוח, מרגיש שהוא מפחד, אם מישהו נפגע, לזה צריך מישהו גדול שיעזור. אבל יש כל כך הרבה בעיות קטנות, בעיות עכבר במהלך היום שאתה יכול לפתור לבד, כשאתה רוצה בימבה ומישהו כבר תפס, כשאת רוצה משחק ומישהי כבר לקחה אותה. אז כל הדברים הקטנים ממש כדאי להעניק לילד כח לפתור אותם, דברים שילד בן ארבע יכול להתמודד איתם.

צעד שני: לחשוב

לחשוב, לחשוב ולחשוב על פתרונות. אנו נעשה זאת בקיצור, אך ישנן תוכניות בארה"ב המתמחות בלעזור לילדים למצוא פתרונות לבעיות שונות. שימו לב שילד קטן יכול לחשוב על פיתרון אחד כמה פעמים בצורה שונה ועדיין לחשוב שהוא ניסה כמה פתרונות, כמו לבקש את הבימבה "בבקשה" ואז הוא ינסה עם פיתרון אחר, כמו לבקש "בבקשה" ואם זה לא הלך הוא אולי ינסה פיתרון שלישי שהוא "בבקשה" וכן הלאה, וכמובן כמו ש"בבקשה" הראשון לא עבד, כך גם השני לא עבד וגם השלישי, אך הילד עדיין חושב שהוא ניסה כמה פתרונות. אז אחד מהתנאים המוקדמים שאנו צריכים הוא שהילד ידע להבין בין "זהה" ל"שונה". שהילד ידע שלהגיד "בבקשה" זה אותו דבר כמו להגיד "בבקשה". אז אנו כן צריכים קצת עבודה בללמד את הילד מה נחשב פיתרון אחד ומה נחשבים כמה כמה פתרונות.

כדאי גם להדגיש להם את המילה "או" באופן שוטף, אנחנו יכולים לקרוא את הסיפור הזה או את הסיפור הזה, שיבינו שיש בחירה. זה יעזור לנו הרבה בהקשר של פיתרון בעיות, שהילד ידע שהוא יכול להגיד בבקשה, או לבקש עזרה מאמא.

טוב, אז עשינו את כל זה, אבל עדיין ילדים קטנים עדיין יכולים להתקשות בלמצוא יותר משניים שלושה פתרונות. לכן נעזר בדבר שנקרא ערכת פתרונות, שאלו בעצם פתרונות ויזואליים שהילדים יכולים לבחור מתוכם כשהם נתקלים בבעיה ולא יכולים לחשוב על פיתרון אחר. אתם יכולים להוריד דוגמה כאן.

אמנם אחת הבעיות הגדולות של ילדים היא שילד אחר מעצבן אותם, והפיתרון שחלקם ימצא הוא לדחוף אותו, להרביץ, לצעוק, להגיד לגננת. במקרה כזה עלינו ללמד אותם כמה פתרונות קבועים מראש, כמו שיטת "חרק ו- משאלה"

אחת מהפתרונות היא מגן ההצקות.

המגן בא להצלה! מגן ההצקות (או מגן העיצבונים או מגן ההטרדות, תבחרו מה המילה שהילדים מבינים אצלכם) כשמו כן הוא. נדגים לילד בעזרת בובה או בעזרת ילד אחר איך מישהו מעליב/מטריד/מציק לשני, והשני במקום לכעוס השתמש במגן ההצקות. את המגן נגזור ממש מבריסטול בצורה של מגן, ונראה לילד איך מרימים אותו על הפנים ואז ההצקות לא מפריעות לנו, ובסופה של ההדגמה הילד המציק אומר "זה לא כיף, רציתי להציק לו אבל הוא פשוט מתעלם ממני…". וכן כל ילד יתאמן עם מישהו אחר, נכין את הילד עם המגן ונסביר לו שעכשיו אנו הולכים להציק לו, אנו לא באמת רוצים להציק, אלא רק כדי לבדוק את המגן, ובעזרת כמה אימונים הילד ירכוש לעצמו כלי נוסף להתמודד עם מצבים לא נעימים.

שימו לב! אם אין בעיה של הצקות, דלגו על זה, עדיף לא לעורר את הילדים להציק אם הם עדיין לא מציקים. אולם אם הבעיה כבר קיימת, זו שיטה טובה, וגם היא קצת עוזרת לילד המציק, שמבין שההצקות שלו לא יגרמו לו לקבל תשומת לב.

צעד שלישי: מה יקרה?

לגרום לילד לחשוב, האם הפיתרון שבחרתי בו יעבוד? מה יהיו התוצאות?

האם הוא בטיחותי?

האם הוא יהיה צודק?

מה כולם ירגישו?

אם הכל נראה בסדר, כנראה שזה פיתרון טוב.

אז אם נחזור לביבמה האבודה, אחד מהפתרונות יכול להיות לדחוף ילד אחר ולקחת לו את הבימבה.

האם זה יהיה בטיחותי? לא, מישהו יכול לקבל מכה.

האם זה פייר? לא, זה לא פייר לילד השני כי גם הוא רוצה בימבה ועכשיו לא תהיה לו.

איך כולם ירגישו? אתה אולי תרגיש לא נחמד שהרבצת לילד אחר, והילד השני לא ירגיש נעים שהרביצו לו.

אז כן זה פיתרון, אבל כנראה שלא נשתמש בו…

כשאתם מנסים לגרום לילדים לחשוב על פתרונות רבים לבעיות, אל תעצרו אותם באמצע ותגידו שזה לא פיתרון בטיחותי וכו'. תנו להם לחשוב, כן אתה יכול להרביץ, האם זה יהיה בטיחותי? שהילד יחשוב לבד.

זיכרו שככל שתתנו להם יותר הזדמנויות להתאמן כך גדל הסיכוי שהם יעשו את זה ויצליחו ברגע האמת.

צעד רביעי: לנסות

הילדים צריכים הרבה הזדמנויות לנסות ולהתאמן, ולכן נצטרך הרבה משחקי תפקידים ומשחקים והזדמנויות כדי לראות איך זה נראה בפועל. איך היית מבקש מחבר לנסוע על הבימבה? איך כדאי לפנות לשני כדי שישתפו גם אותך במשחק? כדי שיתייחסו אליך?

 

בהצלחה לכולם!